אחד הרגעים המתסכלים בטיפול זוגי, הוא לראות שני בני זוג, כעוסים, מאוכזבים ומתוסכלים זה מזה, כאשר לכל אחד מהם דוגמאות אמיתיות שמסבירות ומדגימות מדוע הכעס והאכזבה שלו מוצדקים לגמרי. אותן דוגמאות מובאות מתוך "פנקס החשבונות" שמחזיקים בני זוג אחד כלפי השני. הוא זה שמשמר את הריחוק ביניהם וגרוע מזה, הוא זה שמגביר לכל צד את התחושה שהוא "קורבן" של הצד השני ושהצדק הכמעט אבסולוטי נמצא כמובן אצלו.
זהו המקום בו בדרך כלל שני בני הזוג עלו על העץ. כל אחד מהם מתכנס בצדקתו ומצפה שבן הזוג יתנצל, יתחיל לפצות על פגיעותיו, ויניע שינוי משמעותי באופן בו הוא פועל. זוהי ציפייה אנושית אך היא זו שלא מאפשרת לזוגות לנוע מהמקום בו הם נמצאים ובעצם מעודדת התחפרות. בשיר "אין כמוה" כותב מאיר גולדברג, "כשהבית ריק, הבית ריק, לא משנה לי אם אני צודק". אלו המילים שמתנגנות אצלי ברגעים בהם בני זוג שולפים זיכרונות ודוגמאות בזה אחר זו, מתוך פנקסי החשבונות שלהם. אני מתאפק (ומודה שלא תמיד מצליח) שלא לצטט להם את מילות השיר ובעצם לומר, שמהמקום של הצדק לא מצליחים להשכין שלום ואי אפשר ליצור תנועה, אלא לרוב התחפרות בתחושת הקורבן. זהו גם שלב בו כבר לא ניתן לזכור "מי התחיל ומי הגיב וכיצד" וזה גם כבר לא חשוב, כי זהו כבר מעגל קסמים שלילי שכל אחד מבני הזוג תורם לו בהתכנסות לתוך האכזבה שלו ובביקורת כלפי חלקו של בן הזוג.
כיצד אם כן ניתן לצאת ממעגל הקסמים ולצמצם את השימוש בפנקס החשבונות? התהליך מתחיל בכך שבני הזוג מבינים את המעגל בו הם נמצאים, וכן את העובדה שכבר לא משנה מי התחיל. זוהי ההודאה הראשונה בכך ששנינו משחקים תפקיד אקטיבי ומזיק. לכך נדרשת העזה. להעיז ולהכיר בכך שגם אם אני מרגיש כמו זה שנפגע, ייתכן מאוד שאני גם זה שפוגע. זוהי ההתחלה של התנועה האלטרנטיבית במערכת היחסים, השלב בו אני מסוגל להכיר גם באחריותי על המצב. ישנם זוגות שאצלם שלב זה לוקח זמן יותר ארוך במיוחד במצבים של בגידה בהם בן הזוג הנבגד מחזיק בפנקס החשבונות חוב גדול מאוד של בן הזוג שבגד כלפיו.
ישנם זוגות רבים, שלמרות החובות שנצברו בפנקסים, מצליחים להגיע לשלב בו ניתן לעבור להפגין נדיבות אחד כלפי השני. נדיבות היא ההפך מהתחשבנות. גם היא כמובן דורשת העזה. לרדת מהעץ עליו מטפסים כדי להרגיש קורבן שמגיע לו פיצוי, למקום בו אני מוכן לתת, ללכת לקראת בן הזוג ולהיות נדיב כלפיו, גם אם לכאורה אני עדיין מרגיש ש"לא מגיע לו". הנדיבות מתבטאת במוכנות לפרגן לבן הזוג, לא לספור כל אירוע שלילי ומיד לחברו לשורת החובות / הפגיעות בפנקס החשבונות וכך בעצם להתחיל לפתוח את הדלת.
כאשר שני בני הזוג מגיעים לשלב בו הם אמיצים מספיק כדי לגלות נדיבות, הם מצליחים ליצור טוויסט במעגל הקסמים השלילי בו הם נמצאו.
גם אחרי שמחליטים לצאת מהמעגל, לא מדובר בתהליך לינארי שמתקדם בצורה עקבית. יש בו הפרעות ונסיגות רבות חזרה לפנקס החשבונות, להתחפרויות ולתחושת הקורבן. אני מדמה את השלב הרגיש הזה של התקדמות ונסיגה, לעץ שמתחיל לגדל ענף צעיר וחדש. הענף הצעיר אינו חזק כמו הגזע או כמו הענפים הבוגרים (שורשיו הרעים הן אותן שורות בפנקס החשבונות) ולכן סביר להניח כי הוא יהיה פחות יציב בתחילתו. החוכמה היא להמשיך ולהחזיק בתקווה כי ניתן לחזק את הענף הצעיר, להמשיך ולצבור חוויות של נדיבות הדדית שיכולות לצמצם לבסוף את השימוש בפנקס החשבונות הישן.
